הכרעת דין בתיק ת"ד 12512-09

הנאשם הואשם בנסיעה לאחור תוך פגיעה, עבירה על תקנה 45(1) לתקנות התעבורה, תשכ"א-1961 (להלן- תקנות התעבורה) וסעיף 38(2) לפקודת התעבורה [נוסח חדש], תשכ"א-1961 ובאי מסירת פרטים עבירה על תקנה 145(א) לתקנות.

לפי הנאמר בכתב האישום, ביום 12.02.09, שעה 05:30 לערך, נהג הנאשם ברכב מסוג סיטרואן (להלן- רכב הסיטרואן), ברחוב שארית ישראל כאשר הוא יוצא ממקום החניה בנסיעה לאחור לרוחב הכביש. אותה שעה חנה רכב מסוג טיוטא (להלן- הרכב המעורב) מאחורי רכב הנאשם מעבר לכביש.  לפי הנטען, הנאשם נהג בחוסר זהירות, לא נתן תשומת לב מספקת לדרך, הסיע את רכב הסיטרואן לאחור, מבלי שנקט באמצעים הנדרשים כדי למנוע פגיעה ברכב המעורב ופגע בו. כתוצאה מהתאונה ניזוק הרכב המעורב. עוד נטען כי הנאשם לא מסר את פרטיו לנהג המעורב.

מטעם התביעה העידו:

ע.ת.1 גלפר בוריס - בעל הרכב המעורב ובמסגרת עדותו הוגש הפתק אותו רשם בעת האירוע ובו  מספר רכב הסיטרואן (סומן ת/1) והצעת תיקון הרכב (סומנה ת/2).

ע.ת.2 יואל תמרי השמאי שערך את דוח השמאות ובמסגרת עדותו הוגשו חוות הדעת והתמונות (סומנו ת/3). בנוסף, הוגשה הודעת הנאשם (סומנה ת/4).

מטעם ההגנה העיד הנאשם עצמו ובמסגרת עדותו הוגשו הדוח והתמונות שהגיש השמאי במסגרת התביעה האזרחית (סומנו נ/1).

תגובת הנאשם בעת ההקראה: "הודה בסעיף 1 ו- 2 וטען כי הרכב המעורב חנה בכביש בניגוד לכיוון התנועה. ביחס לסעיף 3 הנאשם נעזר בנוסע שישב לידו וכיוון אותו דרך המראה הימנית, אולי הוא נגע בו. לגבי סעיף 4, טען כי הרכב המעורב לא ניזוק, אלא היה מלא שריטות. הנאשם מסר שם ומספר טלפון ואז הנהג השני התנפל עליו".      

לאחר שבחנתי את העדויות שנשמעו בפניי ואת כלל המסמכים, באתי לכלל דעה כי יש להרשיע את הנאשם בעבירות המיוחסות לו בכתב האישום, מהנימוקים הבאים:

1.      עדותו של הנאשם בנקודות המחלוקת העיקריות הייתה בגדר "עדות כבושה", ובנסיבות אלה משקלה הראייתי אינו רב. ונדגים טענה זו במספר דוגמאות:

בהודעתו במשטרה טען הנאשם כי נסע ללא מכוון ואילו בעדותו נטען כי הנוסע שלצידו כוון אותו על ידי כך שהוציא את ראשו מחוץ לרכב. בעניינו מדובר בטנדר מסחרי והיה על המכוןן לצאת מחוץ לרכב, כשעובדה היא כי לא היה די בכוון מתוך הרכב. כאמור, בהודעתו טען הנאשם כי נסע לאחור ללא מכוון ומכאן שלא נקט באמצעי זהירות הנדרשים לשם מניעת סיכון או פגיעה.

בהודעתו הודה הנאשם כי חלקו האחורי של רכבו פגע בדלת הקדמית של הרכב המעורב, אך בעדותו טען כי מדובר בנגיעה קלה בלבד, בעוד שהרכב המעורב היה מלא שריטות. לא נתתי אימון בטענה זו. אציין כי מהצילומים בדוח השמאי ניתן להתרשם כי מדובר ברכב שמצבו תקין.

בהודעתו טען הנאשם כי בתחילה לא רצה ליתן פרטים לנוכח העובדה שהנהג המעורב צעק, אך לבסוף אמר לנהג המעורב לרשום את מספר הרכב ונתן לו את מספר הפלאפון שלו. בעדותו שינה הנאשם את גרסתו וטען כי מסר לנהג המעורב את רישיון הנהיגה שלו, מספר ת.ז. שם וכתובת. נשים לב, כי אפילו במועד ההקראה לא נטען כי נמסרו כל הפרטים הללו. זאת ועוד, הנאשם טען בעדותו כי מסר את כל הפרטים למעט תעודת הביטוח, אך בחקירתו הנגדית הודה כי גם רשיון הרכב לא היה ברשותו.

2.      הנהג המעורב העיד כי כאשר שב לרכבו שחנה במקום, הבחין בנאשם אשר נסע אחורה ופגע ברכבו. עוד העיד כי כאשר הנאשם יצא מהרכבו ולאחר שהראה לו את הפגיעה, ביקש ממנו פרטים, הנ"ל הגיב: "הוא צעק שאין לו זמן ואין לו מסמכים" (עמוד 1, שורה 17).

הנאשם מצידו הודה בעדותו כי ייתכן שאמר לנהג המעורב כי הוא ממהר.

הנהג המעורב טען כי הנאשם סרב תחילה למסור לו פרטים, כפי שהנאשם עצמו הודה בהודעתו במשטרה. רק לבסוף נמסר לנהג המעורב מספר טלפון. אציין כי הנהג המעורב טען כי מי שמסר לו את מספר הטלפון היה הנוסע ולא הנאשם, וכי המספר שנמסר היה שגוי. כתוצאה מאי מסירת הפרטים עמד הנהג המעורב לפני הרכב בו נהג הנאשם על מנת שהנאשם לא ייסע, אך הנאשם נסע ועזב את האיזור.

3.      הנאשם מצידו לא זימן לעדות מטעמו את הנוסע שישב לצידו שהינו מעסיקו, כשלא ניתן כל הסבר להימנעות זו. עדותו של הנוסע הייתה רלוונטית לשם אימות טענות ההגנה כי הנוסע כוון את הנאשם בעת שנסע לאחור, כי הפגיעה הייתה קלה בלבד בעוד שהרכב המעורב היה כלו שרוט, ולאימות הטענה בנוגע למסירת פרטים. כאמור, ההגנה נמנעה מלזמן עד רלוונטי ועובדה זו אינה פועלת לטובתה.

4.      יום לאחר האירוע הנהג המעורב קיבל הצעת מחיר לתיקון הדלתות הימניות שניזוקו ברכבו, אשר הסתכמה בסך של 2,000 שקלים לערך. כחודשיים לאחר התאונה נערך דוח שמאי בגין הנזק האמור כשמחיר התיקון על פיו הסתכם בסך של 2,719 שקלים. השמאי העיד בפניי כי המכה התחילה מקצה הדלת הקדמית ימנית וגלשה לחלק הסמוך בדלת האחורית הימנית. על פי חוות דעתו המקצועית שתי הדלתות ניזוקו באותו אירוע תאונתי.

ההגנה טענה כי נוכח פער הזמנים בין התאונה לבין חוות דעת שמאי ייתכן כי מקור הנזק הינו בתאונה אחרת שארעה לרכב המעורב. לטעמי, אין בטענה זו כדי ליצור ספק סביר שכן אין לה בסיס עובדתי ומדובר בהשערה בלבד. לגופו של עניין, הנאשם הודה כי פגע בדלת הקדמית ימנית. הערכת המחיר שניתנה יום לאחר האירוע תואמת את דוח השמאי, וכפי שהובהר הפגיעה העיקרית הייתה בדלת הימנית הקדמית. כשלעצמי שוכנעתי כי הערכת השמאי מתייחסת לנזק שנגרם בתאונה דנן.

5.       העובדה שהנהג המעורב רשם את מספר הרישוי של הרכב וגם אם נצא מהנחה כי מספר הטלפון נמסר לו במלואו, אין בה כדי לצאת לידי החובה המוטלת על נהג המעורב בתאונה לפי תקנה 145 (א) לתקנות התעבורה. היה על הנאשם למסור את שמו, מענו, מספר רישיון הנהיגה שלו, מספר תעודת הביטוח ומספר הרישום של הרכב ולהציג לפי דרישת הנהג המעורב את התעודות האמורות. העובדה שהמסמכים לא היו ברשות הנאשם היות והיה זה רכב שכור, אין בה נימוק הפוטר את הנאשם מחובותיו על פי חוק. היה מוטל עליו למסור את הפרטים האחרים כפי שפורטו לעיל, ליצור מיוזמתו קשר עם הנהג המעורב ולמסור לו את הפרטים החסרים. לחילופין, היה עליו לדווח למשטרה על התאונה ולמסור שם את הפרטים הרלוונטיים.